תפסיקו לומר לי שהחברה שלכם היא כמו משפחה. היא לא.
השבוע נתקלתי בפוסט של מארק ראנדולף (מייסד נטפליקס) שזו היתה השאלה הפותחת שלו: מתי בפעם האחרונה פיטרתם מישהו מהמשפחה שלכם?
הוא מסביר שבנטפליקס הם לא ראו עצמם מעולם משפחה, אלא יותר סוג של נבחרת ספורט. ולא נבחרת מהליגות הקטנות בהן כולם זוכים לשחק במשך העונה וגם מקבלים גביע לאות הערכה. בליגה של המקצוענים התפקיד של המנהל הוא לא לוודא שכולם ישחקו, אלא לוודא שבכל משחק מרכיבים את הצוות הטוב ביותר לאותו המשחק. זו החובה של המנהל לבעלי הקבוצה, לאוהדים ובמיוחד ליתר השחקנים.
הדברים האלו הזכירו לי המון שיחות שביצעתי עם העובדים שלי ועם המנהלים הכפופים אלי.
דבר ראשון מנהל צריך לדעת שהתפקיד שלו הוא לא להיות האיש הכי פופולרי בחדר. מי שלא מסוגל לומר דברים מורכבים, קשים ומאוד ברורים, לא יכול להיות מנהל טוב, אלא אם הוא יצליח לאמן את השריר הזה.
אני לא אומרת שמנהל צריך להיות איש מגעיל. ממש לא. מנהל יכול להיות נחמד, נגיש ואיש של אנשים. לצד זה המעמד שלו צריך להיות ברור קודם כל לעצמו ועל ידי כך יהיה ברור גם לאחרים.
הרוב הגדול של העובדים יודו לכם אם תאמרו להם בכנות מה טוב ומה לא, אם תדריכו אותם איך להעצים תכונות חזקות ואיך לפתח צדדים פחות טובים. רוב העובדים יעריכו אתכם אם תעזרו להם לזוז ממקום שלא מתאים להם למקום שבהם הם יבטאו את עצמם טוב יותר, גם אם המקום הזה נחשב פחות טוב או מצריך שינוי גדול.
בפעם הראשונה, לפני שפיטרתי עובד (הייתי מנהלת פיתוח והוא היה מתכנת שעשה מה שבראש שלו), המנהל שלי דאז אמר לי לפני שנכנסתי לשיחה שאני נראית כאילו פיטרו אותי. האמת? רעדתי, גם בגוף וגם בקול. אחרי כמה שיחות שבהן ניסיתי לעזור לאותו עובד להיות חלק מהצוות הבנתי שזה לא יקרה. הייתי בטוחה שאני עושה את הצעד הנכון ובכל זאת, הייתי כמעט משותקת. המנהל שלי אמר לי: תזכרי שבטווח הרחוק את מיטיבה איתו. אנשים לא יכולים להמשיך לאורך זמן במקום שהם לא מתאימים לו. והכי חשוב, הוא הוסיף, את מאפשר לך ולצוות שלך לחזור לעבוד בצורה הרמונית ואת חייבת את זה במיוחד ליתר האנשים. יש לך אחריות לכולם.
זה היה אירוע מכונן עבורי. לפטר מישהו זה צעד קיצוני. גם להזיז מישהו מתפקיד לתפקיד זה לא פשוט וגם להעיר על רמת העבודה או על ההתנהלות. הכי נחמד זה להעניק שבחים. עם השנים התחשלתי, כי ראיתי שאני לא מנצלת את מעמדי כמנהלת ״סתם כך״. כל שיחה מורכבת עברה אצלי הרבה מאוד התלבטויות ולעיתים התייעצתי עם אנשים שאני מעריכה ולא קשורים למקום העבודה, כדי להגיע בשלה ומוכנה יותר.
המסר שלי, במיוחד למנהלים צעירים, אך גם לאלו שיש להם ותק והאזור הפחות נעים קשה להם עד כדי הימנעות – תפתחו את השריר הזה. אל תוותרו לעצמכם. הוא חלק חשוב בניהול שלכם. צוותים צריכים מנהלים ואתם קודמתם להיות מנהלים כי אתם מתאימים. כמו לכל אחד, גם לכם יש כמה תכונות שצריכות שיוף כדי שתהיו מנהלים טובים יותר.
ולבסוף משפט שאני חוזרת עליו תמיד, לקוח מהסרט האייקוני ״הסנדק״ שאפשר ללמוד ממנו הרבה דברים על ניהול – It’s not personal, it’s strictly business.
ובדיוק מהסיבה הזו החברה שאתם עובדים בה והצוות שלכם הם לא משפחה.
התמונה בראש הפוסט: משפחה, לא חברה. אני בת פחות משנה עם שתי הסבתות שלי.