סטיב ג׳ובס נשאל שאלה כביכול פשוטה. הוא השתהה וחשב על התשובה. והתשובה שלו לא קשורה לטכנולוגיה. היא בכלל קשורה ללמידה והיא רלוונטית יותר מתמיד בעידן ה-AI.
במשך 19 שניות תמימות סטיב ג'ובס עמד על הבמה בשתיקה מוחלטת. הוא בהה באוויר מול קהל שלם וחשב לעומק לפני שענה על שאלה פשוטה לגבי הדבר הכי חשוב שהוא למד בקריירה.⠀
התשובה שלו הלכה ישר לבטן. ג'ובס הודה שכאשר מישהו בצוות מפשל, האינסטינקט הראשון שלו הוא לרוץ, לחטוף את השליטה ולתקן את הבעיה בעצמו. מנהיגות אמיתית נולדה אצלו ברגע שהוא למד לבלוע את הרוק ולשאול איך האדם שטעה יכול ללמוד מזה לטווח של עשור קדימה.
בעולם ה-AI המלכודת הזו מתפוצצת בכל משרד.
אני רואה את זה בארגונים שאני מלווה. מובילי AI ומנהלים שרואים עובד פותח חלון, זורק פרומפט קמצני של שורה בלי גרם של קונטקסט ומקבל בחזרה עיסה גנרית של מילים. באותו רגע המנהל נהיה קצר רוח, מזיז את העובד הצידה, מקליד את הפרומפט בעצמו וסוגר עניין (כן, דחף שכולנו מכירים).
החטיפה הזאת של המקלדת מחסלת כל סיכוי לאימוץ אמיתי של הטכנולוגיה.
מנהל חכם עוצר את האצבעות ושואל את העובד שאלה אחת. אם היה נכנס עכשיו לצוות עובד חדש בשר ודם ככה היית זורק עליו משימה ומצפה לתוצאות מעולות?
מי שתופס שאינטראקציה עם מודל דורשת את אותה בהירות שמסבירים בה משימה לבן אדם, מתחיל להוציא מהכלים האלה זהב.⠀
בקורס ״מובילי בינה מלאכותית בארגונים״ באוניברסיטה הפתוחה הסטודנטים עוברים את התהליך הזה על בשרם. כי אי אפשר לדרוש מעובדים למידה אמיתית בלי לחוות את חוסר האונים והניסויים האלה בעצמך קודם.
זאת התובנה שפותחת את הפינה השבועית החדשה שלי, "בזמן שלמדתם", שמביאה רגעים מתוך חדר המורים של ההכשרה.
(החלקתי פה באלגנטיות שיש פינה חדשה, ורק חשוב לי לומר, שאני ממש מתרגשת ממנה)
ארגונים שמודדים הטמעת AI לפי מהירות התיקון נשארים עם הררי רישיונות יקרים.
דמיינו את עצמכם בסיטואציה דומה:
כמה שניות של שתיקה אתם מסוגלים להחזיק מול עובד שמסתבך, לפני שהיד שלכם נשלחת לחטוף את המקלדת?
