המסע לאיתקה או קיץ שלא ישכח

אחרי שקראתם (ושמעתם) את איתקה אפשר לצלול למסע האישי שלי והמשותף, של דני ושלי.

הרגע שהתחיל את המסע

אנחנו בחניון, עומדים להיכנס לרכב ואני אומרת לדני, מה דעתך שניסע כמה חודשים ליוון, לפני ההחלטה על הדבר הבא בקריירה שלי. המשפט הזה יצא ממני אחרי שבוע של חיבוטים וחשש, בעיקר מפני עצמי, לחשוב על אפשרות כזו. אני עובדת מגיל 20, כל הזמן, בלי הפסקה. אפילו כשרציתי לקחת הפסקה, בראשית משבר ההייטק של שנת 2000, איכשהו מצאתי את עצמי בעבודה חדשה ומעניינת. דני, מביט בי בפליאה ואומר שכבר שבוע הוא חושב על זה ומתלבט אם להציע לי, כי אין סיכוי שאני ארצה ככה באמצע החיים.

איך הגענו לחשוב על יוון? שבוע לפני השיחה בחניון פגשנו במקרה (יש מי שיגידו שאין מקריות בעולם) מישהו שעוסק בנדל״ן ביוון ושאלנו אותו על אי מומלץ לחופשה. המפגש הזה, לשמחתנו שנינו, לקח אותנו לאותו כיוון. תוך זמן קצר הבנו שאנחנו רציניים והתחלנו לשאול את עצמנו שאלות – מתי? לאן (עיר או אי)? לכמה זמן?

החלטנו על אתונה, למשך 6 חודשים שיתחילו בתחילת אוקטובר.

פרויקט אתונה יצא לדרך וזה פרויקט לכל דבר ועניין, מורכב לוגיסטית ובעיקר רגשית. 

השלב הראשון היה לקבל ההחלטות על תכולת הבית שלנו. זה מצב שכבר עמדנו בו פעמיים בשנים האחרונות. בפעם הראשונה כשעברנו לגור יחד (צמצמנו 2 בתים לאחד) ובפעם השניה כשעברנו מבית פרטי במודיעין לדירה בתל אביב (בלי מחסן). 

כשהחלטנו על המעבר לאתונה לא ידענו שלפנינו ניצבת האורקל של הצמצומים (או בעברית תקנית ה״אמ-אמא של השלת הרכוש העודף״). אמרנו לעצמנו שאין בעיה, נשכור מחסן לטווח ארוך ונאחסן בו את כל מה שלא בא איתנו (שזה הרוב, אנחנו נוסעים עם כמה מזוודות).

החלק הראשון של המסע

הפחתת עול הרכוש. מסע משמעותי מאוד שכלל סבבים של התבוננות בחפצים לצד התבוננות פנימית. לקח לכל אחד מאיתנו בערך שבועיים להבין שרוב הרכוש שלנו חסר משמעות אמיתית וצריך לתרגל את העניין הזה של מעט. מעט מתוך בחירה, לא מתוך אילוץ. למדנו לדעת מה הערך האמיתי של חפצים, לאזן בין שכל לבין רגש ולהפנים שהזכרונות שהחפצים נושאים בחובם, לא יעלמו ברגע שהחפץ יימסר. 

אחרי שהחלטנו על הרהיטים והכלים, עברנו לבגדים. גם שם נערכו מספר סבבים של צמצומים. זה תהליך שהוא בעיקר רגשי ואני יודעת שהפקתי ממנו הרבה תובנות, כמו למה אני קונה בגדים בכלל, מה משותף לכל הבגדים שקניתי ולא לבשתי (אני אתן תשובה קצרה – אמא שלי), מה אני באמת צריכה (לא רוצה, אלא צריכה). 

שלב הספרים, אף הוא מורכב. שנינו באנו ממסורת של ספריות עמוסות ספרי קריאה, ספרי אומנות, ספרי עיון וכן, לא מעט ספרי קולינריה מיוחדים (לא ספרי בישול). אנחנו קוראים לרוב בדיגיטל. זה אומר שבשנים האחרונות אנחנו עוברים שינוי ביחס שלנו אל ספרי קריאה מודפסים. אחרי חיבוטים וסבבים צמצמנו את 1,000 הספרים ל – 500.

בסוף התהליך הזה שכרנו מחסן של 11 קוב במקום 20-25 קוב שתוכננו במקור.

אני מקווה שתהליך השלת הרכוש ישפיע עלי לטווח ארוך. כדי שזה יקרה, צריך להשאיר את התובנות במקום נגיש ולא מודחק. כרגע, אני בעיקר מרגישה קלילה והרבה פחות קשורה לדברים פיזיים. ימים יגידו.