בשעות הערב, בשנה האחרונה, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים כותבת. כתיבה שונה. לא משהו שעשיתי עד היום. כותבת לאתר Kosher Only.
הדגש הוא – לא משהו שעשיתי עד היום. משהו שצריך לקבל החלטה שאני לוקחת על עצמי, לומדת ומאמנת את השריר שלו, עד שיהיה חלק ממני.
אני כותבת, מוחקת, מסגננת, מגיעה למצב שאני די מרוצה ואז מגיע רגע העריכה. והעורך קשוח, לא מתפשר ולא חוסך ביקורת (בונה, כמובן). ואני – לעתים קולטת מה כוונתו ולעתים ממש לא. וזה מתסכל. ומתוך התסכול אני מנהלת עם עצמי שיח: הרי אני כותבת ממש בסדר. אני יודעת שממש בסדר זה לא מספיק. אני רוצה יותר – אני רוצה לרכוש מיומנות חדשה ולהתמקצע בה.
בהמלצת העורך, אני מתחילה לשים לב לדברים: להימנע מקלישאות, לתאר מה ראיתי / הרגשתי / טעמתי, אם משהו קצת מביך זה טוב ועוד ועוד.
בנוסף קיבלתי רשימת קריאה מומלצת. את כולם אני קוראת, השבתי. אם את קוראת אותם איך לא שמת לב ל… ול… וגם ל…? רגע, חושבת. אה, ברור, אני קוראת. פשוט קוראת. לא כמו שאני נכנסת לאתר אינטרנט ומיד בוחנת את הפרמטרים המקצועיים שלו.
אני חייבת להיות כנה ולומר שבהתחלה ההנחיות והביקורת עוררו בי התנגדות. עד שהגיעה התובנה: אני רוצה ללמוד משהו חדש. חדש לגמרי. לא עוד נדבך שקשור לתחום העיסוק שלי. וזה השוני הגדול. כדי ללמוד משהו חדש צריך פתיחות וצריך מוכנות לעבוד קשה. לפתח מיומנות חדשה זה כמו לאמן שריר. בהתחלה זה קשה, מתעייפים מהר יותר, כואב, מתסכל. אם צולחים את השלב הזה וממשיכים להתאמן, התוצאות מגיעות. השריר מפנים את השינוי וזוכר. ובמצב הזה, גם אם מידי פעם פחות מתאמנים, קל להחזיר את השריר למצב פעיל ומאומן.
ואני? אני כרגע בשלב האימונים. עוד אין תוצאות. האימון שלי כרגע הוא להתרגל לקרוא כתבות ככותבת ולא כקוראת ולכתוב במודעות, אבל לא יותר מידי מודעת.
ומכל התהליך הזה אני לוקחת לעצמי תובנה חשובה. אנחנו צריכים אחת לכמה חודשים להוסיף לעצמנו מיומנות חדשה. באמת חדשה. לא משהו שאני עושה ואני רוצה להשתפר בו. משהו שאין לי בו ניסיון. ואם יש לי לנושא התנגדות או שקשה לי לרכוש את המיומנות – שווה לי להשקיע בזה. צריך לצאת מאזור הנוחות שלי, למרות שזה מאוד נוח!